נתחיל בבדיחה לא מצחיקה: איש אחד הגיע אל אורתודנט מומחה. האורתודנט ניגש אליו ולפני שהספיק לאבחן את מצבו המטופל החל לצווח בכאבים. "למה אתה צווח?" שואל האורתודנט, עוד לא התחלתי ליישר לך את השיניים". ענה לו המטופל: אתה דורך לי על הרגל.
יישור שיניים הוא למעשה הזזה של שיניים. שיניים שבאופן קבוע ישבו להן בנחת בעצם, נדחפות למקום חדש בעצם. האם זה כואב? נקדים ונאמר שלכל אחד מאיתנו הגדרה שונה של כאב. יש שיגדירו לחץ על השיניים כמצב בלתי נסבל ויש מצד אחר את הגיבורים, שלא זקוקים לאלחוש גם בטיפול החודרני ביותר. כך שכאב הוא סובייקטיבי. אבל זהירות, יבוא מטופל חדש וחרד לטיפול וישאל את המטפלים: "האם הטיפול כואב?" יענו לו המלומדים "כאב זה דבר סובייקטיבי". זה לא יעזור וזה לא יפיג את החרדה.
הטיפול האורתודנטי המסורתי עם גשר מתכתי על השיניים התפתח במאה ה-20 בצורה מטאורית. המתכות והסגסוגות שמהן בנו את הגשרים המתכתיים הפכו משוכללים ומדויקים יותר ויותר. העולם האורתודונטי התגבר על מכשולים רבים ועל מקרים מסובכים. חוטים בעלי זיכרון צורני, סמכים עם רמת דיוק מרבית. יחד עם זאת ועד לפני כמה שנים, השאלה של עוצמת הכוח שמופעלת על השיניים נותרה פתורה לבעלי ניסיון. אורתודונטים ידעו להפעיל כוח מתוך למידה והתנסות על מספר רב של מטופלים. הם ביקשו להזיז שיניים ובאותה עת לשמור על השורשים ועל המבנה העדין שסובב אותם. אז כמה כוח להפעיל? כמה אפשר למתוח את הקפיץ? מצד אחד רוצים להתקדם בטיפול ומאידך לא להסב נזק. כלל האצבע הוא ש"הכח המופעל על השן הוא הכח המינימלי המאפשר תנועה".
סביבת השן בנויה כך שאת השיניים מקיפה מערכת תאחיזה ובתוך השן לשכה שבה יושבים כלי דם, עצבים ותאים מייצרי אותות. זוהי מערכת של סיבים עדינים, שמיוצרים על ידי תאים. התאים והרקמה בה הם יושבים רגישים לכוחות ולטלטלות. תאים ברקמה מייצרים גופיפים כימיקלים שמווסתים את רמת הכאב, את פתיחת כלי הדם באזור ואת הגיוס של הורמונים כגון סרוטונין או דופמין. אפשר לדמות את המערכת הזו לצבא קטן של תאים שעומד על המשמר. אם מורגש לחץ או משיכה של השן הצבא נכנס למגננה. הוא מאפשר פתיחה של כלי דם לצורך גישה, הוא מגייס לוחמים והוא מאותת למפקדה הגבוהה באמצעות מערכת העצבים, שיש מצב שדורש תשומת לב.
המוח קיבל את המידע, המסר הגיע. טוב שיש מערכת התרעה שכזו. הגוף מכין את עצמו לקראת נזק ופגיעה קיימים או פוטנציאלים. זו הסיבה לחיישנים המפוזרים בכל הגוף. מספיק שננגוס בטעות בחרצן של זית ומסר מהיר מהחיישנים אל המוח יפסיק מיידית את האכילה. היא לא רק מצילה את השיניים אלא את הגוף כולו. אגב, ישנם אנשים שנולדים ללא תחושה של כאב והם לצערנו עלולים להיפגע רבות במהלך החיים מחוסר תחושה של מחלה או כוויה שתקפו אותם.
כאב הוא חוויה בעלת פנים רבות, עם מרכיבים רבים. עוצמת החוויה תלויה במרכיבים רגשיים, תחושתיים וקוגניטיביים. מעבר לכך, יש השפעה של גיל, מגדר ורקע חברתי ותרבותי. מכאן שקשה לחקור את הכאב. אורתודונטים ורופאי שיניים יכוונו את הקצב של הזזת השיניים על פי תגובה אישית של כאב ועל פי שמירה על בריאות השורשים שזזים בעצם.
אז הבנו אם כך שיש צורך למשוך וליישר שיניים בעדינות מרבית. האם קשתיות שקופות עוזרות לבצע משיכה עדינה? בהחלט כן. דמיינו את השיניים כמבנה קובייתי, שהקשתיות השקופות מתיישבות על כל הקובייה ומפעילות לחץ על הקובייה בכל הפאות שלה ובכל זווית שנרצה. ההקפה הזו של השן מכל צידה מאפשרת לחץ שמתפזר על פני שטח מגע גדול ובכך אין צורך להפעיל כוח רב.
הטכנולוגיה המדהימה של הקשתיות השקופות מאפשרת שליטה של המטפל האורתודונט על תזוזת השיניים. תוכנית הטיפול קובעת איזה שן מהשיניים תזוז קודם, באיזו זווית, מהי התנוחה הסופית של השן בקשת של השיניים (העליונה או התחתונה) ואיך השן הזו תפגוש את השן שמולה בסגירה.
לשם כך דרושה שליטה על אזורי הלחץ שמופעלים על השן. תפקידו של האורתודונט לגבש תוכנית טיפול, שמטרתה להגיע ליעד המבוקש של מיקום השיניים, מתוך ידע על הקצב של תזוזת השיניים. אחת ההשלכות של הקצב היא מידת הכאב והלחץ שהמטופל עלול לחוות. כל צעד מינורי לכוון הסופי מחושב בין השיקול המאיץ להגיע כמה שיותר יעיל ליעד ולבין השיקול המאט לגרום עד כמה שפחות כאב ונזק.
לסיכום, הורה מודאג ישאל אם הטיפול יגרום לכאב. נענה לו שכן, יש תחושה של לחץ והגוף מזהה שהפה עובר שינוי. השיניים נפגשות אחרת בתהליך של יישור שיניים והחוויה היא זרה. טוב שכך, זה אומר שאנחנו מתפקדים ושהמוח שומר עלינו.
החדשות הטובות הן שתחושת הלחץ המלווה את הטיפול האורתודונטי מתרחשת בעיקר כשמופיע לחץ חדש. כלומר, אחרי תקופת הסתגלות ראשונית תחושות אי הנוחות יפחתו באופן משמעותי.
ד"ר שרית בן שמן מתמחה ביישור שיניים למבוגרים ויישור שיניים לילדים. מוזמנים ליצור עימנו קשר לקבלת מידע על תהליך יישור שיניים.
